<h1>כמו כעדשה</h1>
<h2>דף יא.</h2>
גרסינן במסכת נדה פרק דם הנדה [נ"ד ע"ב], אבל השרץ והנבילה ושכבת זרע מטמאין לחין ואין מטמאין יבישים. ובגמרא אמר רשב"ל שרץ שיבש ושלדו קיימת טמא. ופרכינן והא אנן תנן מטמאין לחין ואין מטמאין יבישין. ואמר רבי זירא לא קשיא, כאן בכולן כאן במקצתן. דתני רב יצחק בר ביזנא ברבי שמעון בר יוחאי, בהן, יכול בכולן ת"ל מהן. אי מהן יכול במקצתן, ת"ל בהם. [הא כיצד]. כאן בלח כאן ביבש. ותו גרסינן ארשב"ל שרץ שנשרף ושלדו קיימת טמא. ומותבינן נמצא [שרץ] שרוף על גבי זיתים וכן מטלת המהוזרי' טהורין, שכל הטמאות כשעת מציאתן. ואמר רבי זירא לא קשיא כאן בכולן כאן במקצתן. דתני רבי יצחק בר ביזנא ברבי שמעון בן יוחאי, יכול בכולן תלמוד לומר מהם. אי מהן יכול במקצתן תלמוד לומר בהם. הא כיצד כאן בשרוף כאן שאין שרוף.
ובשלהי פ"א דחגיגה הטהרות והטמאות יש להן על מה שיסמכו. ובגמרא טמאות מכתב כתיבי, לא נצרכה אלא לכעדשה מן השרץ דלא כתיבא. דתניא בהם, יכול בכולם תלמוד לומר מהם, אי מהם יכול במקצתן תלמוד לומר בהם, הא כיצד עד שיגע במקצתו שהוא ככולו. ושיערו חכמים בכעדשה שכן חומט תחילת בריאתו בכעדשה. רבי יוסי בר יהודה אומר כזנב הלטאה. ומייתינן לה במסכת נזיר פרק כהן גדול בשלהי גמרא על אלו טמאות הנזיר מגלח [נ"א ע"ב]. דגרסינן התם תני עולא בר חנינא מת שחסר אין לו רקב וכו'. עד בעי רבא נמלה שחסרה מהו שיעור גמירי לה והא חסר, או דילמא בריה גמירי לה והא איכא. אמר רב יהודה מדסקרתא תא שמע בהם יכול בכולן וכו'. עד שמע מינה שיעורא גמירי. אמר רב שמעיה כי בעינן שיעורא בלא הוי בכעדשה [לא מטמא] דלא נפלה ביה נשמה. היכא דנפלה ביה נשמה לא תיבעי לך. והא דאמרינן באלו הן הלוקין [מכות ט"ז ע"ב], אמר רבה בר רב הונא ריסק תשע נמלים והביא אחד חי להשלימו לכזית לוקה שש. חמש משום בריה ואחת משום נבילה. והאי חי לאו חי ממש דיהא בו חיות אלא האי חי שלם הוא, דכיון דלא חסר הוי בריה ולא תלי בחיות.
וגרסינן בפרק בהמה המקשה [חולין ע"ד ע"א], אמר רבא מנא הא מילתא דאמור רבנן מיתה עושה ניפול שחיטה אין עושה ניפול, דכתיב וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא. במותם למעוטי מאי, אילימא למעוטי בחייהם מנבלתם נפקא. אלא שמע מינה מיתה עושה ניפול. וגרסינן בתורת כהנים [פ' שמיני] כל הנוגע בהם יכול בחייהם תלמוד לומר במותם. אי במותם יכול לא בשחיטתן. כלומר אם שחטן יצאו (ידי) [מידי] טומאה. תלמוד לומר בהם. אע"פ שחוטים. הא מה אני מקיים במותם ולא בחייהם. ומסיק כל הנוגע בהם יכול בכולם תלמוד לומר מהם וכו'. עד שכן חומט תחילת בריאתו בכעדשה. רבי יוסי בר יהודה אומר כזנב הלטאה. והדר מסיק כל אשר [יפול] עליו מהם במותם יטמא לאבר מן החי. והדר דריש [שם] וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא באבר מן המת. ואמר ליה רב אדא בר אבא לרבה והא קרא בשרצים כתיב, אמר ליה אם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה נינהו תניהו ענין לבהמה. ואכתי מיבעיא ליה במותם כעין מותם, לחים מטמאין יבישין אין מטמאין. תרי במותם כתיבי.
וקשה לי אני הסודר כיון דדרשינן בהם ומהם לשיעור כעדשה ומשום חומט דכך תחילת בריאתו, ובמותם דרשינן כעין מותם לחין מטמאין יבישין אין מטמאין, אם כן מנלן הא דאמר רשב"ל דשרץ שיבש ושלדו קיימת מטמא. אי משום דתני רבי יצחק בר ביזנא מהם בהם לכה"ג כאן בכולו כאן במקצתו. וכן (שרץ שנשרף) נמי כאן בלח כאן ביבש, כאן בשרוף כאן בשאינו שרוף. אם כן שיעור בכעדשה מנליה כיון דאפיקתיה להנך, היכא דשלדו קיימת, וכיון שיבש ונשרף, ועל כרחין היינו טעמיה משום דכעין מותם הוא, שכולו שלם כעדשה מנליה. והא ליכא למימר שקולין הן ויבואו שניהם. דבשלמא יבש ושרוף כי הדדי נינהו. וכשהוא שלם הוי כעין מותם. ובמקצת בעינן נמי כעין מותם. לענין לח כעדשה מנלן. ונראה דאשיעורין דהן הלכה למשה מסיני סמיך.
וכי אמרינן דיבש ושרוף כי שלדו קיימת דקרינן בהו כעין מותם, דוקא לענין טומאה. אבל לענין אכילה אינו לוקה אלא כעין נבילה. דהכי גרסינן בפרק אחרון דאידיהן של גוים [ע"ז ס"ח ע"ב] ההוא עכבר דנפל לחביתא דשיכרא אסריה רב לההוא שיכרא וכו'. עד אמר להו רבא בעלמא קסבר רב נותן טעם לפגם מותר, והכא חידוש הוא דהא מימאס מאיס ובדלי אינשי מיניה ואפילו הכי אסריה רחמנא, הילכך אע"ג דנותן טעם לפגם [הוא] אסור. מתקיף לה רב ששת אלא מעתה [ליטמא] לח ויבש אלמא מטמא לחין ואין מטמא יבישין. ומסיק גזירת הכתוב הוא במותם כעין מותם לענין טומאה. וקשה לי מאי האי דפריך ליטמא לח ויבש. והרי מטמא יבש ואפילו שרוף כששלדו קיימת. ומאי קא פריך. וכי תימא הכי פריך ליטמא לח ויבש ואפילו במקצת. הא לא פירכא היא, כיון דמשכחת לה כשהוא שלם דמאיס, ואפילו הכי יבש מטמא שמע מינה דמשום חידוש הוא. ותו מאן לימא לן דההוא עכברא אימרטוטי אמרטט, דילמא שלדו קיימת הוה. דמסקינן [ע"ז ס"ט ע"א] בעכברא בחלא דאסר רב כהנא לההוא חלא משום דאמרטויטי אימרטט. מכלל דההוא דשיכרא לא אימרטט (מדלא תלי) [מדתלי] טעמא בנותן טעם.
ועוד מספקא [לי] הא דתנן האיברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכזית מן הנבילה מטמאין טומאתן. הכי תנן בפ"א דאהלות [פ"א מ"ז], ומייתינן [לה] בפרק יוצא דופן [נדה מ"ג ע"ב] ובמסכת מעילה פרק קדשי מזבח [ט"ז ע"ב]. והכי גרסינן בהעור והרוטב [חולין קכ"ח ע"ב]. תניא בסיפרא בפרשת שרצים [פ' שמיני], יכול יהא בשר הפורש מן השרצים טמא תלמוד לומר במותם, מה מיתה שאינו עושה חליפין אף כל שאינו עושה חליפין דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר שרץ מה שרץ (בשר) גידים ועצמות אף וכו'. רבי אומר מה שרץ בשר גידים ועצמות אף כל בשר גידים ועצמות. תניא נמי הכי גבי בהמה כה"ג. ומצרכינן להו. אלמא אבר [מן החי מטמא]. והשתא אם אבר יבש או נשרף וכולו קיים מאי. לשלדו קיימת מדמין ליה או לכעדשה מדמינן ליה. ואמרינן ביוצא דופן [נדה מ"ג ע"ב] דאם חסר אבר כל שהוא טהור משום דבמקום בכעדשה קאי. וה"ה לכזית מן הבהמה.
ונראה דבמקום [בכעדשה] קאי לכל מילי. כדמסיק בפרק יוצא דופן שאני אבר דכולו נמי כעדשה קאי דהא אילו חסר כל שהו מי קא מטמא, כמו שאם היה חסר מכעדשה כל שהו לא מטמא. אלמא אבר וכעדשה כי הדדי ניהו לענין שיעור, הוא הדין לענין יבש. אבל כשהוא שלם איבעיא לן אי חסר כל שהו כמו נמלה מה דינו ולא איפשיט כדדחי רב שמעי' [נזיר נ"א ע"ב] וכו'. הילכך אבר שיבש כולו לאו כבריה אלא דינו
